סיימון מרקל

חנה ופייבל מרקל מנהלים בית כשר עם ארבעת ילדיהם: וולפגנג (וילי), סימון, דוד וריצ'רד. יחד הם מתכננים להגר לאמריקה, ויש ברשותם את הוויזות הדרושות לכך. אך בסוף אוקטובר 1938, כל היהודים חסרי האזרחות שהגיעו מפולין גורשו מגרמניה – כולל משפחת מרקל, שעברה לקרקוב. משם מנסה חנה מרקל לארגן את בריחת ילדיה.

בפברואר 1939 היו אמורים סיימון ואחיו דוד לברוח לאנגליה בעזרת ה-Polish Jewish Refugee Fund (PJRF), אחת מהארגונים הרבים שביקשו להציל ילדים יהודים מגרמניה ומאירופה. אך דוד נאלץ לסגת מהמיזם לפני היציאה בשל מגבלות קיבולת. לפיכך, סיימון מרקל נסע לבדו לאנגליה. ב-14 בפברואר הוא נרשם בלונדון ונשלח להמשך הדרך ללידס.

כשהגיע ללידס, הוא ניסה לאפשר גם לאחיו לברוח. הוא כותב מכתבים רבים לקרן הפולנית לפליטים יהודים, ובמיוחד לגזבר הקרן, עורך הדין אלסלי זייטלין (1877-1959). גם אמו, חנה, מנסה מקרקוב לשלוח את שלושת בניה לאנגליה. אך הארגון אינו יכול עוד לקלוט את הילדים והמאמצים נותרים ללא תוצאות. הוריו של סימון מרקל ושלושת אחיו נרצחים בשואה.

עם הגעתו ללידס נרשם מרקל בטעות כאזרח גרמני. אף שניסה לתקן את הטעות, הוא נכלא במאי 1940 כ"זר עוין" והועבר מאוחר יותר למחנה המעצר פורט לנוקס באי איל-או-נואה, ליד קוויבק, קנדה. ב-1941 שונה מעמדו, אך מרקל החליט להישאר בקנדה.

לאחר שחרורו הוא עובד כהנדסאי ומתגורר במונטריאול. הוא נפטר בשנת 2008 ונקבר בבית הקברות "הברון דה הירש" במונטריאול.

אשתו מרים מעניקה למוזיאון השואה במונטריאול בשנת 2011 את התפילין (רצועות התפילה) שחנה מרקל נתנה לבנה לפני הבריחה.