אלברט אפשטיין

לא ידוע הרבה על שנות חייו המוקדמות של אלברט אפשטיין. אביו הוא הקצב הראשי ליאופולד אפשטיין. הוא גדל עם משפחתו במחוז הריין, ולעיתים בסיגן שבמערב-ווסטפליה, עד ששרת בחזית במלחמת העולם הראשונה – שם נפצע מירי בריאות.

מאז ינואר 1926 הוא מתגורר בקמניץ ועובד עד סוף 1932 כמנהל מחלקה בבית הכלבו "H. & C. Tietz". בתחילת 1933 היה אפשטיין שותף בחברה "Epstein & Co." (פרידריכשטראסה 19), מחלקת בדים גדולה. באותה שנה הוא התחתן עם יוהנה סלמה קראוס, בתו של מכונאי. הנישואים נותרו ללא ילדים. אלברט אפשטיין ידוע כ"תומך נדיב" של הקהילה היהודית בקמניץ.

בפברואר 1936 נרכשה חנותו על ידי שותף לא-יהודי, שהיה פעיל נאצי. לאחר מכן עבד כסוכן בסיטונאות של בדים משי וצמר. במהלך פוגרום נובמבר 1938 הוא נעצר וגורש למחנה הריכוז בוכנוולד למשך חודש. בשנה שלאחר מכן הוא נאלץ לעבור בכפייה ל"בית היהודים" של כימניץ ברחוב דרזדן 66 (מרכז) – תוכניותיו להגר לשנחאי נכשלו.

החל מנובמבר 1940 הוא נאלץ לבצע עבודות כפייה כפועל יער, פועל במפעל לבנים ובמפעל התאורה E.F. Barthel באלטכימניץ. אשתו, בינתיים, הוחזקה במעצר חקירה בגין "הערות פסימיות", לאחר מכן פוטרה מעבודתה במשרד, ונאלצה לבצע עבודות כפייה משפילות במפעל הטוויה של יוזף ויט – בין היתר, מיון תרמילים וטאטוא אולמות.

לאחר ההפצצות האוויריות בפברואר 1945 היא נעלמת למחתרת. אלברט, לעומת זאת, נשלח ב-14.02.1945 לגטו טרזין, ששוחרר כמה חודשים לאחר מכן.

ב-9 ביוני 1945 הוא שב לקמניץ, ובספטמבר הפך לחבר מייסד בקהילה היהודית של קמניץ. לאחר מכן עבד כמנהל זמני של מפעל הכפתורים היהודי לשעבר "M. Alfred Mißbach" (לשעבר גוסטב בוכלר) בשטיינבאך ליד יוהשטאט. ב-1947 רכש את מפעל הכפתורים, שנודע מעתה בשם "מפעל הכפתורים אלברט אפשטיין בשטיינבאך".

בקיץ 1949 הוא משמש באופן זמני כיו"ר הקהילה היהודית של כימניץ. בסתיו אותה שנה הוא עובר לשטיינבאך מטעמי עבודה, אך בשנת 1950 הוא מבטל את רישיון העסק של מפעל הכפתורים.

ב-1953 הוא עובר עם אשתו לברלין (המערבית), ולאחר מכן לוויסבאדן. מאוקטובר 1958 הוא מתגורר בספרנדלינגן (דרייך, הסן). עד מותו באפריל 1964 הוא נשאר חבר כבוד בקהילה היהודית של קרל-מרקס-שטאט ונקבר בבית הקברות היהודי בפרנקפורט (מיין). אלמנתו נפטרה ב-1993 במודאוטל (הסן).